פיזיולוגיה של רגש ומחשבה
היתכן שרגשות ומחשבות משפיעים על התנהלות גופנו?
את אחת ההרצאות הראשונות שהעברתי לפני כעשור שנים בפני קהל אוהד של תלמידי כיתה ו', פתחתי בתרגיל קצרצר:
הזמנתי אלי שתי בנות מתלמידי הכיתה: האחת רזה ונמוכה והשנייה מלאה וגבוהה – עוד לפני שהסברתי להסביר את התרגיל, כבר נשמעו הערות מכל רחבי הכיתה: "לא פייר, זה לא כוחות" – לחשתי לאוזנה של כל משתתפת מספר מילים ובקול רם ביקשתי מהן להתייצב אחת מול השנייה כשקָו דמיוני עומד ביניהן ובספירה לאחור, ביקשתי שידחפו האחת את השנייה מתוך מטרה לבדוק, מי מהן תצליח לגרום לחברתה לעבור את הקו הדמיוני.
את אחת ההרצאות הראשונות שהעברתי לפני כעשור שנים בפני קהל אוהד של תלמידי כיתה ו', פתחתי בתרגיל קצרצר:
הזמנתי אלי שתי בנות מתלמידי הכיתה: האחת רזה ונמוכה והשנייה מלאה וגבוהה – עוד לפני שהסברתי להסביר את התרגיל, כבר נשמעו הערות מכל רחבי הכיתה: "לא פייר, זה לא כוחות" – לחשתי לאוזנה של כל משתתפת מספר מילים ובקול רם ביקשתי מהן להתייצב אחת מול השנייה כשקָו דמיוני עומד ביניהן ובספירה לאחור, ביקשתי שידחפו האחת את השנייה מתוך מטרה לבדוק, מי מהן תצליח לגרום לחברתה לעבור את הקו הדמיוני.
מה לדעתכם קרה?
בניגוד לכל ההערות מכל רחבי הכיתה, למרות העידוד ששתיהן קיבלו בחלוקה די שווה מילדי הכיתה, הצליחה הילדונת הנמוכה והרזה להביס את חברתה וגרמה לה לחצות את הקו איך זה קרה?... הרי הפער בגודל הפיזי בין שתי הבנות ניכר לעין וברור היה שלילדה המלאה יותר יש יתרון, הרי זו היתה ההערה הראשונה שהילדים צעקו – "לא פייר, זה לא כוחות" אז איך בכל זאת ניצחה דווקא הילדה הכחושה והנמוכה?
גם את ילדי כיתה ו' שאלתי את אותה השאלה בדיוק ועכשיו, השתרר שקט בכיתה וההרצאה שתכננתי, הפכה לשיחה מדהימה והאמת היא, שבדיעבד, במבט לאחור, יש לי הרושם שיצאתי נשכרת לא פחות מילדי אותה כיתה ו' מיוחדת...
מניחה כאן את השאלה המתבקשת וגם כאן, כמו אז... מה לחשתי באוזנה של כל אחת מהבנות?
ברשותכם, את התשובה לשאלה אגיש בהמשך, ראשית בעיקר חשוב לי להעביר את המסר העוצמתי שניתן היה להחזיק בו בשתי ידיים – היה ברור לכל הילדים בכיתה שמשהו שונה ואחר התרחש כאן, נעשתה כאן איזו שהיא פעולה שגרמה לדברים כמעט ברורים מאליהם להשתנות ב - 180 מעלות ולהפתיע את כולם, כולל את שתי הבנות עצמן...
בניגוד לכל ההערות מכל רחבי הכיתה, למרות העידוד ששתיהן קיבלו בחלוקה די שווה מילדי הכיתה, הצליחה הילדונת הנמוכה והרזה להביס את חברתה וגרמה לה לחצות את הקו איך זה קרה?... הרי הפער בגודל הפיזי בין שתי הבנות ניכר לעין וברור היה שלילדה המלאה יותר יש יתרון, הרי זו היתה ההערה הראשונה שהילדים צעקו – "לא פייר, זה לא כוחות" אז איך בכל זאת ניצחה דווקא הילדה הכחושה והנמוכה?
גם את ילדי כיתה ו' שאלתי את אותה השאלה בדיוק ועכשיו, השתרר שקט בכיתה וההרצאה שתכננתי, הפכה לשיחה מדהימה והאמת היא, שבדיעבד, במבט לאחור, יש לי הרושם שיצאתי נשכרת לא פחות מילדי אותה כיתה ו' מיוחדת...
מניחה כאן את השאלה המתבקשת וגם כאן, כמו אז... מה לחשתי באוזנה של כל אחת מהבנות?
ברשותכם, את התשובה לשאלה אגיש בהמשך, ראשית בעיקר חשוב לי להעביר את המסר העוצמתי שניתן היה להחזיק בו בשתי ידיים – היה ברור לכל הילדים בכיתה שמשהו שונה ואחר התרחש כאן, נעשתה כאן איזו שהיא פעולה שגרמה לדברים כמעט ברורים מאליהם להשתנות ב - 180 מעלות ולהפתיע את כולם, כולל את שתי הבנות עצמן...
היתכן שמשפט/כמה מילים שלחשתי באוזנה של כל אחת מהבנות שהשתתפו בתרגיל חוללו את השוני מהתוצאה המצופה? הכמעט מובנת מאליו?
אני חוזרת במנהרת הזמן למעלה מ - 22 שנה לאחור בתוך חיי הפרטיים. הייתי אמא צעירה לשלושה גורי אדם קטנטנים. אחד הבנים פיתח דלקת ריאות חריפה, שני ילדים הנוספים היו חולים גם הם. זה התחיל באישפוז הבן שחלה בדלקת ריאות ועד סוף אותו הלילה שהתחבר אל בוקר יום המחרת, התאשפזו גם שני אחיו.
גם אנחנו היינו מקוררים כהוגן, אבל למי היה זמן להרים את הראש ולחשוב לגשת לרופא המשפחה כששלושה תינוקות בני בקושי שלושה חודשים חולים כל כך וזקוקים לכל עזרה אפשרית סביב השעון?
המאמר מעניין אתכם?
עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו ותהנו ממאמרים בשלל נושאים - לחצו כאן
חילקנו ביננו את המשמרות, אחד מאיתנו היה עם הבן שחלה בדלקת ריאות בחדר מול תחנת האחריות (טיפול נמרץ) והאחר נשאר עם שני אחיו שלא היו זקוקים להשגחה מיידית.
שנינו היינו עם חום, שנינו מקוררים ומשתעלים, שנינו הסתובבנו עם מסכות חדר ניתוח על הפנים.... אביהם של הילדים ששמר על שני האחים הרגיש רע מאוד, כשלעומתו, אני שהגעתי עם חום גבוה ורוב חיי סבלתי מהזיות וחוסר תיפקוד מוחלט בנוכחות חום – הייתי עם הבן בטיפול נמרץ ולמרות מצבי הרפואי הברור והשקוף, תיפקדתי ימים ארוכים ללא חום ומצבי השתפר לאין ערוך מרגע לרגע.
רק שנים לאחר מכן, כשהאזנתי מרותקת לאחת ההרצאות המאלפות יותר בדבר כוחות הריפוי הטבעיים של כל אחד מאיתנו, רק כשהבנתי שרוב התיפקודים הפיזיולוגיים שלנו מונחים בידי הורמונים, רק כשהבנתי לעומק, את עוצמתו של חיוך מול הכוח הנגזל מאיתנו כשאנחנו בסטרס או עצובים שלא לומר מדוכדכים, הצלחתי להעלות בזיכרון את תקופת אשפוזם של ילדי ולראות אל מול עיניי שההרצאה הזו, מאלפת ככל שתהא, היא כאין וכאפס לעומת האסימון שנפל לי והתובנה בעקבותיה.
בקליניקה, בהרצאות ובחיי הפרטיים גם כן, אני מכנה את הנקודה הזו "הבחירה שבין שלום למלחמה" ולמה אני מתכוונת?
אם אנחנו מבינים שהגוף שלנו, המחשבות, התחושות מופעלים הורמונאלית, אם אנחנו מבינים את התיפקוד השונה של ההורמונים השונים המופעלים כשאנחנו שמחים לבין אלו המופעלים כשאנחנו עצובים (וכמובן כל שרשרת התגובות המופעלת באופן "אוטומטי" בעקבות ההפרשות ההורמונאליות השונות), הרי שקל יהיה להבין שאנחנו יכולים לעשות שימוש יזום ומודע בבחירות שלנו ובהתייחסויות שלנו למצבים שונים בתוך חיינו ולקבל תגובות שונות בין שני סוגי ההתייחסויות:
ככל שנכנס ללחץ/סטרס בעקבות מחשבה/דאגה/טירדה – הגוף יפעיל באופן אוטומטי את מנגנון הסטרס, יעורר את הורמוני הסטרס, יזרים יותר דם, יותר חמצן, יותר סוכר לדם – כי כך פועל הגוף שלנו כשהוא מזהה שאנחנו בסטרס...
לעומת זאת, כשאנחנו מחייכים, צוחקים, שמחים ומתרגשים לחיוב, מופרשים הורמונים שונים לחלוטין (אנאבוליים/בונים/מעודדים ותומכים במערכת החיסון) ותוצאות הפרשות הורמונאליות אלו, יסייעו לנו להתמודד טוב יותר עם המצבים להם אנו נדרשים.
בנקודה זו של הכתבה, אני מבקשת להאיר את תשומת לבכם לכך שכל מערכת האמונות האישיות של כל אחד מאיתנו, הן אלו המנווטות אותנו בחיי היום יום שלנו – דקה דקה, שעה שעה... כשאנחנו מאמינים בטוב, כשאנחנו רואים את חצי הכוס המלאה, כשאנחנו בוחרים בשלום ולא במלחמה, כשאנחנו יודעים איך לפוגג מעלינו את הסטרס ממנו קשה להמנע – הגוף שלנו לא סובל כל כך... (ושוב, מנגנון הסטרס המופעל – שימו לב היטב – אפילו ממחשבות וטרדות, פועל באופן אוטומטי ומפריש את הורמוני הסטרס ובפסקאות קודמות וכתבות נוספות מגיליונות קודמים, תוכלו לקרוא על השלכות הסטרס בגופנו – מדובר במנגנון אוטומטי לחלוטין – הישרדותי).
התבוננו בבקשה בסרטון שבקישור זה - לחצו כאן
המשיכו לסרטון שבקישור זה - לחצו כאן
וגם בסרטון זה - לחצו כאן
ועכשיו, תיזכרו בעצמכם, בילדות שלכם, בתחושות שלכם לאורך החיים – זיכרו איך אתם מרגישים כשאתם מוקפים סביבה תומכת ואוהבת ולעומת זאת, איך הרגשתם בכל פעם שמישהו נזף בכם, נתן לכם להבין שאתם לא בסדר, שלא לדבר על צעקות, אווירה לא נעימה, חוסר שקט ואלימות למיניה...
זה הזמן לחזור לתחילת הכתבה ולשתי תלמידות כיתה ו' לפני למעלה מעשור שנים – ראשית, אני פוגשת רבים מהם עד היום והם תמיד תמיד מזכירים לי את ההרצאה שהעברתי להם חלק מתכנית הכנה לחטיבת הביניים. נושא ההרצאה כעת ניתן לספר לכם היה "הצלחה".
מה שהפתיע אותי יותר מכל היה ועודנו חכמתם הפשוטה והטבעית של תלמידי כיתה ו' שהותירו אותי המומה בחכמתם הטבעית וגילו בעצמם מה היתה רוח הדברים שאמרתי לכל אחת מהבנות שהשתתפו בתרגיל בסודי סודות....
והרי שני הסודות שנלחשו באוזני הבנות כמובטח – משוכנעת שתדעו להבחין מה אמרתי למי:
1) בהצלחה
2) אני מאמינה בך, בכוחות שיש בך, את מיוחדת ויש לך את הכוח להתמודד עם כל קושי – האמיני בעצמך.
רק תבחרו...
אגב, אחד התחומים הנחקרים ביותר בתחום הרפואה נקרא פסיכו נוירו אימונולוגיה חוקר במדוייק את השפעת התחושות, הרגשות והמחשבות על מערכת העצבים ומערכת החיסון... מרתק !
למען הסר ספק המידע אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת ואינו מיועד להנחות את הציבור או לשמש לגביו כהמלצה או הוראה או עצה לשימוש או שינוי או הורדה של תרופה כלשהי, אין במידע באתר זה תחליף להיוועצות עם רופא או רוקח בטרם רכישת תכשיר רפואי והתחלת הטיפול בו. יש לעיין בעלון לצרכן לפני השימוש בתכשיר רפואי. מומלץ להתייעץ עם רופא או רוקח בכל הנוגע למטרות ואופן השימוש, תופעות לוואי, אינטראקציה עם תכשירים רפואיים אחרים.
אני חוזרת במנהרת הזמן למעלה מ - 22 שנה לאחור בתוך חיי הפרטיים. הייתי אמא צעירה לשלושה גורי אדם קטנטנים. אחד הבנים פיתח דלקת ריאות חריפה, שני ילדים הנוספים היו חולים גם הם. זה התחיל באישפוז הבן שחלה בדלקת ריאות ועד סוף אותו הלילה שהתחבר אל בוקר יום המחרת, התאשפזו גם שני אחיו.
גם אנחנו היינו מקוררים כהוגן, אבל למי היה זמן להרים את הראש ולחשוב לגשת לרופא המשפחה כששלושה תינוקות בני בקושי שלושה חודשים חולים כל כך וזקוקים לכל עזרה אפשרית סביב השעון?
המאמר מעניין אתכם?
עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו ותהנו ממאמרים בשלל נושאים - לחצו כאן
חילקנו ביננו את המשמרות, אחד מאיתנו היה עם הבן שחלה בדלקת ריאות בחדר מול תחנת האחריות (טיפול נמרץ) והאחר נשאר עם שני אחיו שלא היו זקוקים להשגחה מיידית.
שנינו היינו עם חום, שנינו מקוררים ומשתעלים, שנינו הסתובבנו עם מסכות חדר ניתוח על הפנים.... אביהם של הילדים ששמר על שני האחים הרגיש רע מאוד, כשלעומתו, אני שהגעתי עם חום גבוה ורוב חיי סבלתי מהזיות וחוסר תיפקוד מוחלט בנוכחות חום – הייתי עם הבן בטיפול נמרץ ולמרות מצבי הרפואי הברור והשקוף, תיפקדתי ימים ארוכים ללא חום ומצבי השתפר לאין ערוך מרגע לרגע.
רק שנים לאחר מכן, כשהאזנתי מרותקת לאחת ההרצאות המאלפות יותר בדבר כוחות הריפוי הטבעיים של כל אחד מאיתנו, רק כשהבנתי שרוב התיפקודים הפיזיולוגיים שלנו מונחים בידי הורמונים, רק כשהבנתי לעומק, את עוצמתו של חיוך מול הכוח הנגזל מאיתנו כשאנחנו בסטרס או עצובים שלא לומר מדוכדכים, הצלחתי להעלות בזיכרון את תקופת אשפוזם של ילדי ולראות אל מול עיניי שההרצאה הזו, מאלפת ככל שתהא, היא כאין וכאפס לעומת האסימון שנפל לי והתובנה בעקבותיה.
בקליניקה, בהרצאות ובחיי הפרטיים גם כן, אני מכנה את הנקודה הזו "הבחירה שבין שלום למלחמה" ולמה אני מתכוונת?
אם אנחנו מבינים שהגוף שלנו, המחשבות, התחושות מופעלים הורמונאלית, אם אנחנו מבינים את התיפקוד השונה של ההורמונים השונים המופעלים כשאנחנו שמחים לבין אלו המופעלים כשאנחנו עצובים (וכמובן כל שרשרת התגובות המופעלת באופן "אוטומטי" בעקבות ההפרשות ההורמונאליות השונות), הרי שקל יהיה להבין שאנחנו יכולים לעשות שימוש יזום ומודע בבחירות שלנו ובהתייחסויות שלנו למצבים שונים בתוך חיינו ולקבל תגובות שונות בין שני סוגי ההתייחסויות:
ככל שנכנס ללחץ/סטרס בעקבות מחשבה/דאגה/טירדה – הגוף יפעיל באופן אוטומטי את מנגנון הסטרס, יעורר את הורמוני הסטרס, יזרים יותר דם, יותר חמצן, יותר סוכר לדם – כי כך פועל הגוף שלנו כשהוא מזהה שאנחנו בסטרס...
לעומת זאת, כשאנחנו מחייכים, צוחקים, שמחים ומתרגשים לחיוב, מופרשים הורמונים שונים לחלוטין (אנאבוליים/בונים/מעודדים ותומכים במערכת החיסון) ותוצאות הפרשות הורמונאליות אלו, יסייעו לנו להתמודד טוב יותר עם המצבים להם אנו נדרשים.
בנקודה זו של הכתבה, אני מבקשת להאיר את תשומת לבכם לכך שכל מערכת האמונות האישיות של כל אחד מאיתנו, הן אלו המנווטות אותנו בחיי היום יום שלנו – דקה דקה, שעה שעה... כשאנחנו מאמינים בטוב, כשאנחנו רואים את חצי הכוס המלאה, כשאנחנו בוחרים בשלום ולא במלחמה, כשאנחנו יודעים איך לפוגג מעלינו את הסטרס ממנו קשה להמנע – הגוף שלנו לא סובל כל כך... (ושוב, מנגנון הסטרס המופעל – שימו לב היטב – אפילו ממחשבות וטרדות, פועל באופן אוטומטי ומפריש את הורמוני הסטרס ובפסקאות קודמות וכתבות נוספות מגיליונות קודמים, תוכלו לקרוא על השלכות הסטרס בגופנו – מדובר במנגנון אוטומטי לחלוטין – הישרדותי).
התבוננו בבקשה בסרטון שבקישור זה - לחצו כאן
המשיכו לסרטון שבקישור זה - לחצו כאן
וגם בסרטון זה - לחצו כאן
ועכשיו, תיזכרו בעצמכם, בילדות שלכם, בתחושות שלכם לאורך החיים – זיכרו איך אתם מרגישים כשאתם מוקפים סביבה תומכת ואוהבת ולעומת זאת, איך הרגשתם בכל פעם שמישהו נזף בכם, נתן לכם להבין שאתם לא בסדר, שלא לדבר על צעקות, אווירה לא נעימה, חוסר שקט ואלימות למיניה...
זה הזמן לחזור לתחילת הכתבה ולשתי תלמידות כיתה ו' לפני למעלה מעשור שנים – ראשית, אני פוגשת רבים מהם עד היום והם תמיד תמיד מזכירים לי את ההרצאה שהעברתי להם חלק מתכנית הכנה לחטיבת הביניים. נושא ההרצאה כעת ניתן לספר לכם היה "הצלחה".
מה שהפתיע אותי יותר מכל היה ועודנו חכמתם הפשוטה והטבעית של תלמידי כיתה ו' שהותירו אותי המומה בחכמתם הטבעית וגילו בעצמם מה היתה רוח הדברים שאמרתי לכל אחת מהבנות שהשתתפו בתרגיל בסודי סודות....
והרי שני הסודות שנלחשו באוזני הבנות כמובטח – משוכנעת שתדעו להבחין מה אמרתי למי:
1) בהצלחה
2) אני מאמינה בך, בכוחות שיש בך, את מיוחדת ויש לך את הכוח להתמודד עם כל קושי – האמיני בעצמך.
רק תבחרו...
אגב, אחד התחומים הנחקרים ביותר בתחום הרפואה נקרא פסיכו נוירו אימונולוגיה חוקר במדוייק את השפעת התחושות, הרגשות והמחשבות על מערכת העצבים ומערכת החיסון... מרתק !
למען הסר ספק המידע אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת ואינו מיועד להנחות את הציבור או לשמש לגביו כהמלצה או הוראה או עצה לשימוש או שינוי או הורדה של תרופה כלשהי, אין במידע באתר זה תחליף להיוועצות עם רופא או רוקח בטרם רכישת תכשיר רפואי והתחלת הטיפול בו. יש לעיין בעלון לצרכן לפני השימוש בתכשיר רפואי. מומלץ להתייעץ עם רופא או רוקח בכל הנוגע למטרות ואופן השימוש, תופעות לוואי, אינטראקציה עם תכשירים רפואיים אחרים.
